קוראים לי הדר, והשנה סיימתי את התואר הראשון בסוציולוגיה אנתרופולוגיה ומדעי הדתות באוניברסיטה העברית בירושלים. 'נשמע מעניין, אבל מה עושים עם זה אחר כך?' – זאת בדרך כלל השאלה שנשאלתי לאחר שסיימתי להגיד את השם הארוך של התואר שלמדתי. היו לי כבר תשובות קבועות לשאלות האלו, שאני מנחשת שהצליחו במידת מה להניח את דעת השואלים, אבל לא הניחו את דעתי כי באמת לא הייתי בטוחה מה אני הולכת לעשות אחרי. מה שכן, קורס שהשתתפתי בו במהלך התואר כן נתן לי כיוון מסוים להמשך, הקורס נקרא 'מוגבלות ושׁוֹנוּת גופנית' ועסק במפגש בין אנתרופולוגיה ומוגבלות. הוא עזר לי להבין את ה'מוגבלות' שלנו בתור חברה בדרך בה אנו מסתכלים ומתנהגים אל השׁוֹנוּת ואל השונה. בזכותו, הצלחתי לראות דברים שלא שמתי לב אליהם, כמו, מקומות לא נגישים וכן לראות הנחות חברתיות שהוטמעו בי, כגון, קבלה של המונח 'מוגבלות' כבעיה שיש לתקנה. גם אני, הרגשתי שונה בחיי במובנים רבים ולכן עניין אותי להמשיך ולעסוק בנושא של 'שונות' גם בפועל ולא רק תיאורטית.
אם כן, אחרי ארבע שנים מאתגרות ובאמת מעניינות שאלתי את עצמי את השאלה המתבקשת 'אז מה עכשיו?'. כהתחלה החלטתי לשנות את הנוף, לעבור לפרדס חנה ואז להתחיל לחפש עבודה שעוסקת בין השאר עם אנשים עם מוגבלויות. במהלך החיפושים קפצה לי מודעת דרושים שסקרנה אותי מאוד, במודעה נכתב כי עמותת מגן המשפחה מחפשת מדריכים ל'מיזם המפגש' אשר נועד להפגיש ילדים ובני נוער עם ובלי מוגבלויות, המתקשים בהתחברות ושייכות למסגרות קבוצתיות אחרות. בנוסף לכך, נכתב כי 'המדריכות והמדריכים יעברו הכשרה מקיפה בהבניה קבוצתית אלטרנטיבית, בעקרונות תורת ״עצמי בשדות״ ובעקרונות הגישה הביקורתית למוגבלויות ולימודי ביקורת מוגבלויות.' בראיון קבלה, הסבירו לי עוד על המיזם, על הכוונות, המטרות ועל ההכשרה שנעבור בתור מדריכים. האמת שהתרגשתי, זה הרגיש לי נכון וטוב, רציתי לקחת חלק במיזם בתור מדריכה ועוד יותר הייתה שמחה אם הייתי יכולה לקחת בו חלק בילדות.
עברתי את ההכשרה עם עוד מספר מדריכים שלא הכרתי לפני כן. המדריכים הגיעו מרקעים מגוונים ומגילים שונים. במהלך ההכשרה הבנתי כי המיזם התחיל בתגובה לפניות רבות של משפחות בהן ילדים ובני נוער מרגישים בודדים ומנותקים וחסרים תחושת שייכות כלשהי. הילדים ובני הנוער מגיעים מרקעים שונים כגון חינוך ביתי, עולים חדשים וילדים עם מוגבלויות. חלק מהמטרות במיזם הוא שהילדים יהיו מוכלים כפי שהם ויוכלו להרגיש מספיק בטוחים כדי לבטא את עצמם ולהרגיש אווירה של נינוחות ושייכות. הבנתי את המטרות האלו במהלך ההכשרה, לא כי הציגו אותם במצגת, אלא כי הרגשתי אותם. הרגשתי בנוח להביע את עצמי בחופשיות, לא היה דבר נכון או לא נכון להגיד, הקבוצה הכילה כל דבר שנאמר במרחב וכל אחד מאיתנו. בסוף המפגש הרגשתי תחושות של שייכות וביטחון, שלא הרגשתי בהרבה מקומות אחרים. המטרות לא הוכתבו לנו, אלא להפך, לקחנו חלק פעיל ביצירתן, בדומה לכך, גם הילדים ובני הנוער במיזם, יגדירו ויגשימו את מטרותיהם שלהם – בלי שנכתיב להם מטרות משלנו.
'מיזם המפגש' מורכב ממספר קבוצות במגוון גילים ברחבי הארץ. כל קבוצה מתנהגת אחרת וכל מפגש נראה שונה. בשונה מקבוצות אחרות לילדים ובני-נוער, בה מגיעים המדריכים עם פעילויות מוכנות מראש, משחקים והפעלות מסוגים שונים שתוכננו מבעוד מועד, הילדים בקבוצות שלנו, הם אלו שבוחרים ומחליטים על התוכן, הם מקבלים את מלא החופש והאחריות כדי שהתוכן, הפורמט והזמן של הפעילויות יענו בצורה אופטימלית לציפיות ולהעדפות של כל חברי הקבוצה. במקום לצפות מהם להשתנות בהתאם לסביבה, אנו שמים דגש מיוחד על התאמת הסביבה בה פועלת הקבוצה וכן הבנייה של המרחב בו פועלת הקבוצה באופן כזה שיאפשר את ההתפתחות האינדיבידואלית של כל ילד וילד ולא בהכרח לפי מסלול התפתחות טיפוסי.
בנוסף להיותי מדריכה במיזם, אני גם מתפקדת כעוזרת מחקר פעולה, בהובלתה של יעל סקרקוביץ מהמרכז למחקר פעולה ולצדק חברתי במכללה האקדמית עמק יזרעאל. במסגרת התפקיד אני מראיינת את המדריכים ואת שאר בעלי התפקידים, מה שנותן לי גישה להסתכל על התהליכים המהתהווים דרך זוויות מרובות. את הפרספקטיבה הזאת אני מבקשת לחלוק באמצעות הבלוג עם קהל רחב יותר.
אז ברוכים הבאים, אתם מוזמנים להצטרף דרכי למסע שלנו, מסע של גילוי ויצירה חברתית!