אחרי סיום ההכשרה, המדריכים שובצו בקבוצות השונות ברחבי הארץ, יצאנו כולנו מאותה הכשרה אבל התכנים המועברים במפגשים הם תוצרים של החניכים והמדריכים, לכן כל קבוצה נראית אחרת ומתנהגת אחרת בהתאם למשתתפים בה ולמאפיינים השונים. בשביל לפתוח חלון לעשייה בקבוצות, אספר על המפגש הראשון שלי עם הקבוצה בה אני מדריכה.
הקבוצה אליה הצטרפתי החלה במפגשים טרם הגעתי, כלומר אני הצטרפתי לקבוצה קיימת ואל מדריך נוסף. במפגש הראשון שלי בקבוצה הוחלט מבעוד מועד לשחק 'מאפייה'. חלק מכירים את המשחק הזה בשם 'הרוצח' או 'העיירה' (מאפייה זה שם הרבה יותר חביב), זכרתי את המשחק הזה מהילדות, כשאני שיחקתי אותו עם חברים, ישבנו במעגל כשאחד מאיתנו עבר מסביבנו וסימן לנו בעזרת נגיעה בגב מה תפקידנו במשחק, נגיעה אחת – את אזרחית, שתי נגיעות- את רוצחת. לאחר מכן, כל העירייה הולכת לישון, כלומר עוצמת עיניים, כשהרוצח קם ופותח עיניים הוא מצביע על הבן אדם אותו הוא רוצה להרוג. אחרי שכל העיירה קמה ופותחת עיניים מגלים מי הנרצח, ואז מתחילים סבב האשמות 'במי אני חושדת', 'את מי שמעתי זז בזמן שעצמתי עיניים' ו'למה אני לא הרוצחת'.
לעומת זאת, במפגש שיחקנו את זה בצורה שונה, קודם כי הוא התקיים בזום, ושנית כי הבאנו מדריך מקצועי למאפייה (בהחלט יש דבר כזה, יש גם תחרויות מאפייה וטורנירים שלמים של המשחק!), והוא הנחה את המשחק בצורה מעולה (אני אציין בהזדמנות הזו שכל המנחים החיצוניים שמגיעים להעביר פעילויות מסוימות עוברים סוג של בדיקה לוודא שהם מתאימים להדריך בקבוצה ומבינים לאן הם מגיעים. בסוף כל מפגש עם מנחה חיצוני, שואלים את הילדים לדעתם על המדריך והאם הם היו רוצים שהוא ימשיך למפגש נוסף). המנחה הביא קלפים מיוחדים למאפייה, הסביר לכולם את המשחק וביקש מכולם לעצום עיניים מלבד משתתף אחד. המנחה הראה לאותו משתתף את הקלף שבו כתוב את התפקיד שלו במשחק.
הסתבר שהמשחק הרבה יותר מורכב מאיך שאני שיחקתי אותו בעבר. יש המון תפקידים נוספים שלא הכרתי לפני כן, כגון השריף שמטרתו לגלות את הרוצח, הפושע שעוזר לסנדק ועוד. בתחילת המשחק, לכל אחד מהמשתתפים יש דקה להציג את עצמו, לספר מי הוא ומה הוא עושה בעיירה. לדוגמא, אחת מהמשתתפות סיפרה שהיא הגיעה לעיירה למצעד הגאווה כדי להפגין ומשתתף אחר אמר שהוא נהג משאית והוא רק ישן בעיירה ללילה. שיחקנו שני סבבים, ובכל סבב, כל אחד מהמשתתפים בחר לעצמו דמות אחרת לגמרי. לדעתי זו משימה לא פשוטה, להמציא את עצמך כל פעם מחדש תוך דקות ספורות, לחשוב מי הסנדק ולהסביר למה אתה חושב ככה והם עשו את זה בצורה מדהימה, כל אחד בדרך שלו. לדוגמא, כשהמנחה פנה לאחד מהמשתתפים בשאלה 'מי אתה חושב שהוא הפושע', המשתתף לא הגיב, בהתחלה חשבתי שהוא לא שמע את השאלה או לא יודע איך לענות עליה, אבל בהמשך הבנתי שלעיתים לוקח לו זמן להגיב ואין צורך לשאול עוד פעם או ללחוץ לתשובה, ברגע שהוא מוכן לענות הוא עונה.
בסוף המפגש, שאלנו את המשתתפים איך היה להם המשחק. אחד מהמשתתפים שיתף כי הרגיש שעשה פדיחה כי הוא לא הצליח להתרכז ולפעמים כששאלו אותו שאלה הוא ענה שהוא לא יודע כי הוא לא הצליח לזכור את הפרטים של הסיפורים של כל אחד מהמשתתפים. המדריך, המנחה ואני הגבנו על הקושי, נתנו לו מקום והכרה וגם כל אחד.ת שיתפ.ה בקשיים שלו באותו הקשר. למשל, אמרתי שאני רשמתי את הפרטים כי גם אני לא מצליחה לזכור את הכול, המנחה שיתף שהוא אוטיסט והסביר מה לו קשה במשחק. כך משתתף אחד שיתף בקושי שלו וקיבל הכרה מהקבוצה, ובזכותו גם אנחנו, שאר המשתתפים בקבוצה, הרגשנו בנוח לבטא את הקשיים.
בזכות המשחק יצא לי להכיר את המשתתפים בפעם הראשונה דרך דמויות מדומיינות וסיפורים שהם ממציאים. באופן אישי נהניתי לשחק כל פעם דמות אחרת ולראות את היצירתיות והדמיון של כל אחד.ת מהמשתתפים.ות. המשתתפים אמרו שנהנו והיו רוצים לקיים עוד מפגש כזה.
"דמיון חשוב יותר מידע. ידע הוא מוגבל. דמיון - אינסופי": אלברט איינשטיין